אני מעדיף שהדרך של "שעת רצון" תהיה דרך הבנויה בצורה מאוד פשוטה.
אם אני מקבל משהו אשר באופן טבעי יש לי יכולת מיידית לאחסן אותו, אזי אין לי מגבלה להמשיך לקבל דברים נוספים, שהרי כל דבר שאני מקבל, אני מיד מאחסן אותו במקום המיועד לו ומפנה מקום לקבלה נוספת.

אבל, אם מציפים אותי בדברים שאיני יודע היכן לאחסן אותם, הרי שמתקיים בי עומס המחייב אותי להיפטר מהם במהירות האפשרית. הדבר גורם לי לאתר את המקום הכי זמין בתוכי באמצעותו אוכל להיפטר מן העומס המצטבר בי, שהרי כל זמן שלא אשתחרר מן העומס, אהיה מוגבל ביכולתי לקבל דברים נוספים. אני קורא לזה, זיכרון צף.
זיכרון צף הינו מאוד מוגבל.
זיכרון קבוע, אין לי שום מגבלה של מקום לאחסן בו שהרי בראש אין לנו כל מגבלת אחסון. אבל, כל מה ששייך לראש הוא שלי, הוא לא אני.
אכן הוא שלי, אני זוכר ויודע בדיוק איפה אחסנתי כל דבר ואני אפנה לשם כשאני אזדקק לכך.
אבל אם אני מקבל חומרים ואין לי איפה להחזיק או לפנות אותם, הרי שמאחר ואני לא יכול לאחסן אותם בראש, אני מיד דוחף אותם לתת מודע. ברגע שהם נכנסים לתת מודע הם כבר לא שלי הם אני.
זוהי לדעתי הדרך הנכונה וזוהי ייחודה של "שעת רצון".
אם אדם רוכש מנוי במסגרת "שעת רצון", אחרי תקופה מסוימת של כשישה חודשים הוא עצמו עשוי להפוך לאדם שונה.
זה מה שעושה את "שעת רצון" למשהו שונה, למשהו ייחודי"

אברהם ליפשיץ